סיפור טיול: מגילות נזירים יהודים בני 2000 שנה ממדבר יהודה
חבל ארץ: צפון מדבר יהודה – קומראן
משך המסלול: כשעה וחצי (כולל הסרט)
סוג מסלול: מעגלי
מפת סימון שבילים: 8
עונה מומלצת :כל יום שלא חם מדי
רמת קושי: קל מאוד
מאפיינים: בתשלום, מתאים למשפחות, נגישות לנכים, שירותים, מסעדה, סרט, מוזיאון וחנות מזכרות
איך מגיעים: למגיעים מכיוון מערב: נוסעים מזרחה בכביש 1 עד סופו ומגיעים לקצה הצפוני של ים המלח, בצומת לידו פונים ימינה (דרומה), לאחר כרבע שעה נסיעה רואים מצד ימין שלט המפנה לחורבת קומראן.
רקע: חורבת קומראן, הממוקמת בצפון מדבר יהודה, הייתה מנזר יהודי איסיי. במערות שבקרבת קומראן התגלו כ – 900 מגילות המתוארכות לשנת 100 לפנה”ס אשר נכתבו ע”י הנזירים היהודים האיסיים שישבו בקומראן. כל המגילות הם ספרים דתיים ורובם כתובים בעברית. מלבד מגילת אסתר וספר 
עזרא, נמצאו מקטעים מכל ספרי התנ”ך ולעיתים במספר רב של עותקים. כמו כן נמצאו מגילות המספרות על הכת עצמה ואורחות חייה ומגילה ייחודית מנחושת ובה מתוארים רמזים על מקום הימצאותם של כ – 60 אוצרות (כמאה טונות של כסף וזהב). שמונה משלחות ארכיאולוגיות יצאו בעקבות האוצרות אך לא גילו דבר, יש הטוענים כי אילו אוצרות בית המקדש.
סיפורינו מתחיל בימי בית המקדש השני, במאה השנייה לפנה”ס. באותה תקופה חיו בארץ שלושה זרמים של יהודים:
- פרושים – היוו את רוב העם, האמינו בגזרה הקדומה (גורל האדם נגזר מראש לשבט או לחסד על ידי ההשגחה העליונה עוד לפני היוולדו(, בנצח חיי הנשמה, בתורה שבעל פה ובמנגנון שכר ועונש.
- צדוקים – קבוצה קטנה אליטיסטית ועשירה, לא האמינו בגזרה הקדומה אלא כי האדם קובע את גורלו, לא האמינו בנצח חיי הנשמה ולא במנגנון שכר ועונש.
- איסיים – קבוצה בת כמה אלפי אנשים אשר התפלגה מהיהדות באמצע המאה השנייה לפנה”ס, חיו בכל עיר ועיר, דומים לפרושים בעקרונותיהם, חיים בצניעות רבה ובשיתוף, נוקטים חומרת יתר במצוות
היהדות, רבים מהם אינם מאמינים בחיי נישואים ובהבאת ילדים, עובדים קשה, מושלים ברוחם וכובשים את יצרם ובעלי לוח שנה שונה משאר הזרמים (חוגגים את החגים והמועדים בזמנים אחרים).
עדת הנזירים האיסיים בקומראן – בקומראן חיו כ – 120 נזירים אשר השתייכו לזרם האיסיי, הם התגוררו במערות אשר חפרו בעצמם. יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלוויוס), היסטוריון יהודי מתקופת הבית השני מתאר את שגרת חייהם בקומראן בצורה נפלאה: “ליראת האלוהים שלהם דרך מיוחדת. לפני עלות השמש אין הם מוציאים מפיהם דברי חולין, אלא פונים אליה (אל השמש) בתפילות שקיבלו מאבותיהם כאילו הם מחלים את פניה שתעלה. אחר כך משלחים אותם המפקחים איש איש למלאכתו שהוא בקי בה, ואחרי שהם עובדים בשקידה עד השעה החמישית הם נאספים שוב אל מקום אחד, אוזרים מותניהם באזור פשתן וטובלים את גופם במים קרים. אחרי טוהרה זו הם פונים לעבר מבנה מיוחד שאליו אין רשות כניסה למי שאינם חברים בכת, וטהורים הם נכנסים אל אולם הסעודה כאל מקום מקודש. הם מתיישבים בדומיה, האופה מחלק את כיכרות הלחם לכל אחד בתורו והטבח שם לפני כל אחד קערה ובה תבשיל אחד. לפני הסעודה אומר הכהן ברכה, ולפני הברכה אין לטעום דבר. בגמר הסעודה מברך הכהן שנית וכך הם מהללים את אלוהים מכלכל החיים. אחר כך הם פושטים את הבגדים הקדושים בעיניהם ושבים אל מלאכתם עד בוא הערב. בשובם (מעבודתם) הם סועדים פת ערבית באורח דומה. ואם מזדמנים אורחים הם מסבים יחד איתם. לעולם אין שאון או המולה מחללים את הבית. כל חבר מניח לחברו לדבר בהגיע תורו. בעיני האנשים בחוץ נראית הדומיה בפנים כעין מסתורין מעורר רטט, אך סיבת הדבר שהם לעולם אינם שותים לשוכרה, אוכל ומשקה מוקצבים להם רק כדי שובע” (מלחמת היהודים ב, 128-133). בשנת 70 לספירה בית המקדש השני נחרב ע”י הרומאים. זמן קצר לפני כן הרומאים מחריבים גם את קומראן. האיסיים הושמדו כליל וזאת גם הסיבה מדוע לא היה אף אחד אשר יבוא לאסוף את המגילות החבויות לאחר המלחמה. לאחר כ – 2000 שנה, בשנת 1947, גילה במקרה בדואי תועה את המגילות וכיום רובן נמצאות בהיכל הספר שבמוזיאון ישראל בירושלים (מגילת הנחושת נמצאת בירדן). כיפת היכל הספר עשויה כמתכונת מכסה של כד מכדי המגילות. לאחר חורבן הבית השני, האיסיים והצדוקים נעלמו ממפת ההיסטוריה ונשארו הפרושים אשר מהם צמחה היהדות הרבנית המוכרת לכולנו היום. להרחבה בנושא המרתק הזה אני ממליץ על ספרו של מגן ברושי “המגילות הגנוזות, קומראן והאיסיים” וכמובן ספרו של יוסף בן מתתיהו “תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים”.
מסלול הטיול
ניכנס לאתר ונראה סרט המספר את סיפור המקום. לאחר מכן ניכנס למוזיאון קטן עם ממצאים מהמקום. לאחר מכן נצא לראות את האתר הארכיאולוגי ונחזור למגרש החנייה.
מגדל – נמצא בכניסה לאתר, בעל קירות דקים עם פתחים מרובים, אשר שימש לתצפית בעיקר.
חדר הסופרים וחדרי כינוס ולימוד – נמצאים מדרום למגדל, בחדר הקטן יותר נמצאו חמישה נרות המעידים על התכנסות ולימוד בשעות הלילה, תקנון העדה קבע כי שליש הלילה יוקדש ללימוד. החדר הגדול והחדר שמעליו הם החדרים הגדולים ביותר בקומראן מלבד חדר האוכל והם שימשו כחדר סופרים על פי קסתות הדיו, הקולמוסים ושרידי הרהיטים שנמצאו בהם.
חדר האוכל – החדר הגדול ביותר באתר, נמצא בחלק הדרומי. קירותיו ורצפתו היו מטוייחים וסמוך אליו נמצא מזווה עם כאלף כלי אכילה
ושתייה מחרס, פשוטים ביותר המעידים על הסתפקות במועט. החדר מוקף מקוואות בהם טבלו לפני הכניסה לאוכל. הסועדים ישבו על הרצפה וקיבולת החדר היא כ – 120 איש. חדר אוכל אחד, עם מזווה אחד ומטבח אחד מעידים על קהילה שיתופית.
בתי מלאכה – בית הקדר נמצא ממזרח לחדר האוכל וכולל שני כבשנים. טחנת הקמח נמצאת מצפון מערב לחדר האוכל. נמצאו בה אבני ריחיים מבזלת ומתקן מוגבה עגול עליו עמדה התחנה. נמצאו עוד שני בתי מלאכה אך שימושם לא ידוע.
המקוואות – 16 ברכות נמצאו כשלפחות שמונה מהם מקוואות (מהגדולות בארץ) והשאר בריכות אגירה. ריבוי המקוואות מעידות על ישוב יהודי המחמיר במצוות. סכר בנחל קומראן הוביל את המים אל אמה בשעת שיטפון ורשת תעלות חילקה אותם אל הברכות. רוב הבריכות מרובעות, מטויחות ובעלות גרמי מדרגות. חלק מגרמי המדרגות עם מחיצות המפרידות בין הטמאים היורדים לבריכה לטהורים היוצאים ממנה.
בית הקברות – נמצא ממזרח לקומראן ומכיל כ – 1200 קברים. רובם עמוקים מאוד, כיוונם צפון דרום והמתים הונחו על גבן ופניהן לצפון. הקברים שונים מצורת הקבורה האופיינית בימי בית שני (קבורה משפחתית). הרוב המכריע של השלדים שנמצאו הם של גברים. במזרחו של בית הקברות נמצא מבנה מהמאה הראשונה לפנה”ס ששימש כבית מספד. הגיל הממוצע של הנפתרים הוא רק 36.
דבר הכותב:
שמי דניאל ששון, סטודנט בקורס מורה דרך בבית הספר לתיירות שלוחת תל אביב.
בנוסף להיותי סטודנט אני עובד כמהנדס תעשיה וניהול באינטל קריית גת כ – 7 שנים.
כל חיי אהבתי לטייל, לראות את נופיה של הארץ ולהכיר את ההיסטוריה העשירה שלה.
כסטודנט מורה דרך אני נחשף למקומות ולחוויות בלתי רגילות ומגשים מעין חלום ארוך שנים.
ליצירת קשר: נייד – 0524042684, דוא”ל – sasson_d@hotmail.com