גללי הצאן מספרים את סיפור השקיעה של ערי הנגב הביזנטיות

סוד נוסף של החקלאות הביזנטית בנגב של לפני 1500 שנים נחשף: תושבי הנגב הביזנטי השתמשו בגללים של צאן, תוך ניהול נכון של האשפה שלהם, בכדי לדשן את השדות המוריקים. עם המעבר לתקופה האיסלאמית ותחילת קריסתן של ערי הנגב גללי הצאן כבר לא משמשים לדישון והם נערמים באשפות בכמויות כה רבות עד שיש צורך לשרוף אותם. כך עולה ממחקר חדש שבוצע באוניברסיטה יחד עם חוקרים מרשות העתיקות ופורסם בכתב העת  PLOS ONE, שחושף עדויות נוספות, מיקרוסקופיות, מהן מתבררת תופעת הפריחה והשקיעה של ערי הנגב.

חלוצה, שבטה, ניצנה ועבדת היו חלק מערי הנגב שפרחו החל מהמאה הרביעית בתקופה הביזנטית, תוך שהן מסתמכות על חקלאות ירוקה ומשגשגת בנגב החם והיבש. אולם עם המעבר לתקופה האיסלאמית, במאה השביעית, ישובים אלה החלו לשקוע וננטשו סופית במאה העשירית. שקיעתם של יישובי הנגב הביזנטיים מעסיקה רבות את החוקרים לאורך השנים. הסברות השונות מתייחסות לשינוי הפוליטי של מעבר משליטה ביזנטית לשליטה איסלאמית, לשינויים אקלימיים ולשינויים כלכליים שיכולים להסביר את השקיעה. בשנים האחרונות מוביל פרופ’ גיא בר עוז ממכון זינמן סדרה של מחקרים שמנסים להתחקות אחר התהליכים והסיבות, כאשר במוקד המחקר גישה כללית חדשה: בחינת ערימות אשפה שנמצאות בשולי הישובים, ולא חפירה מסורתית בתוך הישובים.

במחקרים הקודמים התמקדו החוקרים בממצאים מקרוסקופיים – כלומר כאלה שניתן לראות בעין – כגון עצמות בעלי-חיים ושרידי צומח שהיוו את הבסיס הכלכלי של תושבי הנגב. שרידי הצומח תעדו את היקפי הפעילות החקלאית שהגיעה לשיאה בתקופה הביזנטית עם התבססותו של ענף ייצור היין ודעיכתו בתקופה האיסלאמית הקדומה. ממצאים אלה ואחרים העידו על פעילות חקלאית אינטנסיבית בתקופה הביזנטית אל מול חקלאות מצומצמת בתקופה האיסלאמית.

כעת, בפעם הראשונה החליטו החוקרים גם לבדוק ממצאים מיקרוסקופים שנמצאים בעפר ממנו מורכבות ערימות האשפה. להפתעתם, מצאו החוקרים שישנו הבדל משמעותי בחומרים מהם מורכב העפר באשפות בין התקופה הביזנטית לאיסלאמית הקדומה. בתקופה הראשונה הושלכה בעיקר פסולת של חומרי בנייה כמו טיט ואבנים ושאריות הקשורות בחיי יום-יום כמו אפר מתנורי בישול ואפייה, עצמות בע”ח, כלי חרס, ועוד. בתקופה השנייה נמצא כי העפר מורכב בעיקר מגללי חיות משק שעברו תהליכי בלייה כך שצורתם האופיינית אבדה וכעת הם נראים כעפר. “ככל הנראה, בתקופה הביזנטית היו הגללים מצרך חשוב ששימש לדישון השדות החקלאיים בעוד שבתקופה האיסלאמית הקדומה מקור הדשן הזה היה בשימוש הולך ופוחת ולכן היה צורך להשליך עודפים שלו לערימות האשפה”, אמרה פרופ’ רות שחק-גרוס מהחוג לציוויליזציות ימיות ובית הספר למדעי, ממובילות המחקר.

“יש לנו מספר שיטות מעבדה בעזרתן אנו יכולים לזהות שרידי גללים שהתפרקו עם הזמן, ובראשן זיהוי כדוריות מיקרוסקופיות שנוצרות במעיים של בעלי חיים, בעיקר אצל כבשים ועיזים, והיות שהן מורכבות מחומר אי-אורגני הן משתמרות באתרים ארכיאולוגים גם כאשר כל החומר האורגני מתכלה”, הסבירה פרופ’ שחק-גרוס. בנוסף, החוקרים זיהו עדויות לשריפה באתר האשפה מהתקופה האיסלאמית הקדומה בבדיקה באמצעות שיטת ספקטרוסקופיית אינפרא אדום.  “למיטב ידיעתנו זוהי הפעם הראשונה בה אנו מזהים ניהול של אתר אשפה עתיק. להבנתנו, הצטברו עודפים כל כך גדולים של גללים בתקופה האיסלאמית הקדומה, מפאת ירידת הפעילות החקלאית בשדות ועליית פעילות המרעה, עד שהיה צורך לטפל בעודפי האשפה, וזאת נעשה ע”י שריפתה. אנו עדים לשינוי תפיסתי עצום לגבי גללים בשתי התקופות, ממצרך יקר כמקור דשן חשוב לחקלאות למטרד חסר תועלת שמושלך לאשפה ונשרף שם”, הוסיפה פרופ’ שחק-גרוס.

“התמונה המצטיירת היא כי בשתי התקופות יש תכנון וניהול של משאבים באופן בר קיימא, כך שבעוד שבתקופה הביזנטית האוכלוסיה התבססה על התאמה כלכלית שעיקרה חקלאות בשילוב עדרים, בתקופה האיסלאמית הקדומה האוכלוסיה עברה תהליך של התאמה לכלכלה מבוססת עדרים, שהביטוי שלו הוא עודפי גללים בערימות האשפה מהתקופה האחרונה”, סיכם פרופ’ גיא בר עוז.