מכרסם שחי לפני כ-100 אלף שנים במדבר יהודה חושף עדות ל"פרוזדור אקלימי" מאפריקה לאירופה – "פרוזדור" בו שרר אקלים יבש פחות, שאולי היה זה שסייע לבני האדם הקדומים לחצות את המדבריות שבין הסוואנה האפריקאית והלבנט. כך נטען במחקר חדש שפורסם בכתב העת PNAS אותו הוביל ד"ר איגנסיו לזגבסטר מהאוניברסיטה ומהמוזיאון לטבע בברלין יחד עם שותפים מאוניברסיטת תל אביב, אוניברסיטת מונפלייה, האוניברסיטה העברית, המכון הגיאולוגי ורשות העתיקות. המחקר מתאר מכלול עצמות של תת מין של חולדת הרעמה, מכרסם גדול ונדיר שחי כיום במזרח אפריקה והתגלה בחפירות של רשות העתיקות והאוניברסיטה העברית בשנת 2016. "הצלחנו להפיק DNA מהעצמות הקדומות במעבדה לפלאוגנומיקה במוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט —ה-DNA הקדום ביותר שהופק מעצמות באזורנו עד כה. ניתוח גנטי ומורפולוגי מעלה שמדובר בתת-מין של חולדת הרעמה שחיה כיום במזרח אפריקה. כלומר, מדובר בבעלי-חיים מאוד-מאוד קרובים ולכן אם היום מין זה חי באזורים לחים, רוב הסיכויים שגם לפני כ-100 אלף שנים תת המין שמצאנו היה זקוק לאותם התנאים", אומרים החוקרים.
לאורך מאות ואף מיליוני השנים האחרונות הייתה נדידה של מיני אדם קדומים מאפריקה לאזור הלבנט ומשם לאירופה. בנדידות הקדומות ביותר, שהחלו כבר לפני 1.8 מילוני שנה מאמינים החוקרים כי "פרוזדורים אקולוגיים" בין הסוואנה של אפריקה לבין הלבנט אפשרו לבני אדם קדמונים אלו לחצות את המדבריות הסהרו-ערבית שחוצצות בין שני אזורי האקלים. אולם כאשר מדובר בנדידה שארעה לפני כ-100 אלף שנים, של בני אדם מודרניים, לא ברור לחוקרים האם הנדידה התאפשרה בזכות "פרוזדורים" כאלה או שמא קפיצה טכנולוגית כלשהי אפשרה להם לחצות את המדבריות.
המחקר הנוכחי נערך במסגרת פרוייקט DEADSEA_ECO במימון המועצה האירופית למדע (ERC). הפרוייקט, שמרכזו באוניברסיטה, לומד את קשרי הגומלין בין בעלי-החיים במדבר יהודה לבין האדם במשך עשרות אלפי השנים האחרונות. במהלך עבודתם ניתחו החוקרים מכלול של מאות עצמות ממערה בדרום מדבר יהודה,
שנחשפו במהלך חפירה ארכיאולוגית נסיונית של רשות העתיקות והאוניברסיטה העברית אשר מטרתה הראשונית הייתה חיפוש אחר מגילות גנוזות. חפירה זו, אשר מומנה ע"י פרויקט 'ציוני דרך' במשרד ירושלים ומורשת, העלתה מאות ממצאים מתקופות שונות, ובהן גם הממצא המרתק של עצמות חולדת הרעמה – מכרסם גדול שמגיע למשקל של כק"ג, שחי כיום במזרח אפריקה, אזור עם אקלים גשום, בעל צמחייה ירוקה וצפופה.
בדיקת פחמן 14 הצליחה לתארך את אחת העצמות לתקופה שלפני 42 אלף שנים. שאר העצמות לא היו ניתנות לתארוך בשיטה זו – כלומר, הן היו בנות למעלה מ-50 אלף שנים. חוקרי המכון הגיאולוגי הגיעו לעזרת החוקרים והצליחו לתארך שברי גבס שהתגלו בזיקה לעצמות ולתארך בעזרתם את הגבול התחתון להופעתם של המכרסמים ללפני 120 אלף שנים. כך קיבלו החוקרים את חלון הזמן שבמהלכו חיו חולדות אלה במדבר יהודה.
מה שסייע עוד בתארוך היה ה-DNA שהצליחו החוקרים להפיק מהעצמות, הודות לרמת השימור הגבוהה שלהם. בזכות ה-DNA וניתוח מורפולוגי מדוקדק הצליחו החוקרים לאפיין את השרידים כתת מין נכחד של חולדת הרעמה החייה כיום במזרח אפריקה. החוקרים אף זיהו כי הקרבה הגנטית מעידה על פיצול בין חולדות הרעמה בנות ימינו לבין אלו שנמצאו במדבר יהודה לפני כ-120 אלף שנים, בהלימה עם שיטות התיארוך האחרות. לדברי החוקרים, כמו קרוביו באפריקה, גם תת-מין זה התאפיין בהגנות מיוחדות מפני טורפים, הכוללות עצמות גולגולת עבות במיוחד ופרווה רעילה. מקור הרעל בקליפת עץ שחולדת הרעמה לועסת ומורחת על שערות סופגות בצידי גופה. "אולם חשוב מכך, הקרבה הגנטית מאפשרת לנו להניח כי גם תת המין הקדום חי בסביבה אקלימית דומה לזו שהוא חי בה כיום. ומכיוון שאין חשש שמין זה מתאפיין ביכולות טכנולוגיות מיוחדות ואופן ההתפשטות שלו הוא באמצעות תזוזות איטיות על פני אזורים דומים מבחינה אקלימית, אנו מניחים כי אותו מין אפריקאי הגיע למדבר יהודה דרך פרוזדור אקלימי קדום. סביר גם להניח שבני האדם שנדדו באותה תקופה מאפריקה ללבנט נעזרו גם הם באותו פרוזדור אקולוגי", אמרו החוקרים.
27.7.21
איור: איה מארק