מחקר משותף של חוקרות מהאוניברסיטה, האוניברסיטה העברית והמכללה האקדמית תל אביב יפו מצא כי כ- 41% מההורים שאחד מבני הזוג נמצא במילואים מדווחים על תסמינים של פוסט טראומה (PTSD), זאת בהשוואה לכ-30% מההורים שבני זוגם אינם במילואים. עוד עולה מהמחקר, שנערך בימים אלה על ידי הדוקטורנטית מור קלייניקוב מהפקולטה לחינוך באוניברסיטה, כי בסך הכל, כ-66% מההורים סובלים מרמה בינונית או גבוהה של דיכאון. "רמות תסמיני הפוסט טראומה, הדיכאון והחרדה גבוהות בקרב כל ההורים בישראל, וכמובן שהן גבוהות אף יותר בקרב אלה שבן או בת זוגם נקראו למילואים. על אף שישראל למודה משברים – מלחמות, מבצעים, וכן מגיפת הקורונה –  ניכר כי מלחמת חרבות הברזל מביאה לפתחנו משבר נפשי בסדר גודל אחר. משך ועוצמת החוויות הטראומטיות הן ברמות בלתי נתפסות אשר ייקח שנים לעכל", אמרה פרופ' נגה כהן מהפקולטה לחינוך באוניברסיטה, אחת מעורכות המחקר.

            המחקר אותו ערכו יחד עם קליייקוב, פרופ' נגה כהן וד"ר ג'וי בנטוב מהחוג לחינוך מיוחד באוניברסיטה יחד עם ד״ר דנה לסרי מביה״ס לעבודה סוציאלית ולרווחה חברתית באוניברסיטה העברית, וד״ר ראומה גדסי-פולק חוקרת במכללה האקדמית תל אביב-יפו ופסיכולוגית קלינית באיכילוב, ביקש לבדוק כיצד הורים מתמודדים עם רגשות שליליים העולים בעקבות המלחמה, כיצד הם עוזרים לילדיהם להתמודד עם רגשותיהם השליליים, ואיך שני הגורמים הללו קשורים למצוקה נפשית בקרב ההורים ולקשיים התנהגותיים ורגשיים של ילדיהם. במחקר השתתפו קרוב ל-600 הורים.

בניתוחים ראשוניים שנעשו על 307 הורים, מתוכם 60 אבות ו-247 אימהות, נמצא שכשליש מההורים דיווחו על תסמיני פוסט טראומה החוצים את רף החתך הקליני המצביע על קיומה של תסמונת פוסט טראומטית.  עם זאת, ציינו החוקרות, חשוב לזכור כי אנו בעיצומה של המלחמה והחשיפה לאירועים טראומתיים עדיין מתרחשת, ואילו ניתן לאבחן הפרעה פוסט-טראומטית רק חודש לאחר תום האירוע הטראומתי.  שוני אחד שבו התמקדו החוקרות היה בין זוג הורים ששניהם נמצאים בבית לבין זוג הורים שבו אחד או אחת מההורים נקראו לשירות מילואים. לדבריהן, הן אמנם ציפו למצוא מדדים גבוהים יותר של קושי, סטרס, דיכאון וכד' בקרב ההורים שבן או בת הזוג נמצאו במילואים, אולם היה חשוב בכל זאת להצביע על ההבדלים ועל הקושי הרב הזה.

כאמור, מהתוצאות עולה כי כ- 41% מההורים שאחד מבני הזוג נמצא במילואים סובלים מרמות בינוניות ומעלה של סימפטומים של פוסט טראומה וזאת לעומת 30% מההורים שאצלם שני ההורים בבית.

 40% מקרב ההורים שאחד מבני הזוג נמצא במילואים הראו מדדים חמורים של דיכאון ועוד 36% הראו רמות בינוניות של דיכאון. תסמיני הדיכאון שנבדקו היו עייפות מוגזמת, חוסר מוטיבציה, עצבות, חוסר משמעות וכד'. בקרב הורים ששניהם היו בבית, רק 19% הראו רמות חמורות של דיכאון וכ-44% רמות בינוניות של דיכאון.

גם במדדי חרדה, שבאו לידי ביטוי בתסמינים פיזיים כמו רעד בידיים או קשיי נשימה ובתסמינים רגשיים כמו פחד מהעתיד, היו הבדלים ברורים בין הקבוצות: 38% מההורים שבן זוג אחד נמצא במילואים הראו רמה חמורה של חרדה ו-22% דיווחו על רמה בינונית. בקרב ההורים ששניהם בבית, 20% דיווחו על רמות חמורות של חרדה ו-21% על רמה בינונית.

"בסך הכל, הורה שבן או בת זוגו נמצא במילואים דיווח על  פי 1.5 יותר תסמינים של שחיקה הורית, דיכאון, סטרס וחרדה, בהשוואה לאלה ששני בני הזוג בבית וגם על יותר תסמיני סומטיזציה – קשיים בריאותיים שלא נובעים מתופעה בריאותית, למשל כאבי בטן או בחילות ללא הסבר רפואי – ויותר בעיות התנהגות במהלך תקופת המלחמה בקרב ילדיהם. כאשר כל הנטל של גידול הילדים נופל רק על הורה אחד זה צפוי שהוא ירגיש יותר תחושות של שחיקה הורית. סטרס וחרדה גבוהים יותר גם הם צפויים, ונובעים, בין היתר, גם מדאגה לבן/בת הזוג. לגבי דיכאון, סביר להניח שהבדידות שהורים אלה חשים מובילה לעלייה בתחושת הדיכאון בהשוואה להורים ששני בני הזוג בבית", אמרה קלייניקוב.

החוקרות, שערכו מחקרים דומים על ההתמודדות ההורית גם במהלך הקורונה, ביצעו השוואות של המדדים השונים בשני מצבי החירום הקיצוניים הללו, וגילו רמות גבוהות משמעותית של דיכאון, חרדה וסטרס במהלך התקופה הנוכחית. כ-66% מההורים סובלים כיום מרמה בינונית עד גבוהה של דיכאון, בהשוואה ל-44% בזמן הקורונה. 64% מההורים סובלים כיום מרמה בינונית עד גבוהה של סטרס, בהשוואה ל-47% בזמן הקורונה. כ-47% מההורים סובלים מרמה בינונית עד גבוהה של חרדה, בהשוואה ל-30% בזמן הקורונה.

במחקר, ההורים התבקשו לכתוב אירוע שלילי שקרה להם לאחרונה. לאחר מכן ההורים התבקשו לכתוב לעצמם מכתב כדי לעזור לעצמם להפחית את הרגש השלילי שאותו אירוע העלה בהם. נמצא כי ככל שהורים נטו להתמקד באופן חוזר ונשנה בחשיבה על הסיבות והנסיבות שהביאו לאירוע, על הרגשות השליליים שהוא מעלה, כך הם דיווחו על עלייה משמעותית יותר ברגש השלילי בעקבות אותו אירוע. לעומתם, הורים שהשתמשו ביותר חמלה עצמית– המורכבת מיכולת ההורה להגיב כלפי עצמו בנדיבות, חוסר שיפוטיות והבנה שקושי הינו חלק מהחוויה האנושית, כך הם דיווחו על הפחתה משמעותית יותר ברגש השלילי בעקבות אותו אירוע. לדברי ד״ר לסרי, חמלה עצמית עשויה לקדם גמישות פסיכולוגית והתנהגותית שהינה חיונית להסתגלות מוצלחת לאירוע סטרס משמעותי, כדוגמת המלחמה והיא מאפשרת להורה להכיר בכאבו ובמצוקה העצמית באופן בלתי שיפוטי אך בד בבד, לא להזדהות יתר עם רגשותיו השליליים ואף מעודדת חוויה של אנושיות משותפת, כלומר, ההבנה של ההורה כי הוא אינו לבד עם תחושותיו.

"הורים רבים שהשתתפו במחקר דיווחו על תחושה של אשמה. אשמה על כך שאני נהנה מהדברים הקטנים, שהילדים שלי בסדר, שאני מתלוננת על זה שאין לילד מסגרת בעוד אחרים איבדו את היקר להם מכל. למשל, אחת האימהות שהשתתפה במחקר כתבה 'הבת שלי אמרה לי כשחיבקתי אותה לפני השינה חיבוק מאמא זה הכי כיף, נכון?', וזה גרם לי לחשוב על כל אותם ילדים שלא זוכים לחיבוק ואותם הורים שלא זוכים לחבק אותם. הרגשתי אשמה וחוסר אונים. האשמה הזו עשויה לגרום לרגשות שליליים ותסמיני דיכאון. השימוש בחמלה עצמית, ביכולת שלנו להיות מודעים לסבל של האחר אבל גם לתת מקום לסבל שלנו, לדאוג לעצמנו ולהבין שרגשות שליליים יכולים להשתפר; היכולת להבין שכולם כעת סובלים, טועים, מתמודדים עם איזשהו קושי, יכולה לסייע לנו כהורים להתמודד עם הקשיים שלנו", סיכמו החוקרות.