מחקר חדש שנערך באוניברסיטה ופורסם בכתב העת היוקרתי Nature Communications זיהה מסלולים מוחיים ספציפיים שמייצרים תגובה מוגזמת למה שנתפס כאיום לאחר אירוע טראומטי. “לזיהוי המסלולים ישנה חשיבות בהבנת השינויים הספציפיים שמתחוללים במוח בעקבות אירוע דחק קיצוני. ייחודו של המוח הוא בכך שהוא משתנה כל הזמן בין השאר כאשר אנחנו לומדים. אירוע דחק קיצוני עשוי לייצר למידה חזקה מאוד שמאופיינת בשינויים בלתי הפיכים במוח, כך שההתנהגות הופכת קיצונית ולא גמישה”, אמר ד”ר עודד קלויר מבית הספר למדעי הפסיכולוגיה, עורך המחקר.

בעקבות מלחמת חרבות ברזל נושא הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD)  והשלכותיה השונות מעסיק רבים. אירועים שונים עשויים לגרום לזיכרונות הטראומתיים לשוב ולחזור גם שנים רבות לאחר האירוע שחולל אותם ולשבש את חייהם של הלוקים בהפרעה ללא שום דרך להשכיחם לגמרי. במחקר הנוכחי ביקש צוות המחקר במעבדתו של ד”ר קלויר שכלל את תלמידי המחקר שלומי חבושה וליאור גבעון, את מנהלת המעבדה ד”ר שחף עדות ובהובלתו של תלמיד המחקר הד”ר עמי ריטר, מבית הספר למדעי הפסיכולוגיה באוניברסיטה, לבדוק מהם השינויים הנוצרים בהעברת המידע במוח, היוצרים תגובת פחד מוגזמת לאיום בעקבות אירוע טראומתי. בשלב הראשון במחקר הניחו החוקרים בזירה מאורכת, בצד אחד עכבר ובצידה השני ג’וק צעצוע רובוטי שאינו מהווה איום על העכבר ועקבו אחר אספקטים שונים בהתנהגותו של העכבר מול הג’וק.  בשלב השני, הכניסו את העכבר לאותה הזירה עם אותו הג’וק הרובוטי שבוע לאחר שחווה אירוע טראומתי משמעותי. החוקרים הבחינו כי  התנהגותו של העכבר, באופן כללי וכן כלפי הג’וק, השתנתה מהקצה אל הקצה. הוא החל לברוח מהג’וק  במספר רב יותר של פעמים, ואף החל לשמור על טווח ביטחון גדול יותר מהג’וק  בהשוואה לטווח ששמר לפני שעבר את הטראומה. התנהגות זו נמשכה גם בפרק זמן ארוך של כשלושה שבועות לאחר הטראומה. על מנת למצוא את השינוי המוחי שגרם לעכבר לשינוי בתפיסת האיום והגדלת טווח הביטחון מהאיום אותו הם חשו, הקליטו החוקרים את הפעילות של תאי העצב (הנוירונים) באזור הנקרא –  superior colliculus, אזור יחסית קדום שמקבל מידע ישירות מרשתית העין ולכן יכול לקדם במהירות תנועה ביחס לגירוי ויזואלי, אצל עכברים לדוגמא, תנועה של בריחה מאיום ויזואלי.

מההקלטות הבינו החוקרים כי נוירונים באזור זה מגיבים בד”כ מספר חלקיקי שנייה לפני פעולת הבריחה וכך מקדמים אותה. “לאחר האירוע הטראומתי מצאנו כי  כי הפעילות של הנוירונים מתרחשת בזמן מוקדם יותר לפני הבריחה וכאשר המרחק בין העכבר לג’וק גדול יותר מה שעשוי לתרום לקידום פעילות הבריחה בשלב מוקדם יותר מה שיוצר טווח בטחון גדול יותר”, אמרו החוקרים.

 על מנת לנסות להבין היכן קורה השינוי במעגל המוחי שדוחף את התאים הללו להגיב מוקדם יותר מיפו החוקרים את האזורים שיש להם השפעה ישירה על הsuperior colliculus. באמצעות שיטה הנקראת “אופטו-גנטיקה” הנדסו החוקרים את תאי העצב באזורים הללו והפכו אותם למופעלים על ידי אור. על ידי הארה בsuperior colliculus והפעלה של שלוחות התאים המהונדסים, יכולים היו החוקרים להתחקות אחר מקור הקלט הספציפי שמפעיל את התאים שפעילותם השתנתה בעקבות החשיפה לטראומה. מהתוצאות עולה כי ישנם תאים ספציפיים בsuperior colliculus שמפעילים התנהגות בריחה ומשנים את פעילותם ומקדימים אותה באופן משמעותי לאחר חשיפה לאירוע טראומטי. התאים הללו מקבלים את המידע שמפעיל אותם באופן ייחודי מתאים דווקא מה medial prefrontal cortex שהוא אזור יחסית חדש שאחראי על אינטגרציה של מידע ורגולצייה רגשית. “התאים שגילינו במחקר שולחים את שלוחותיהם לsuperior colliculus הן ישירות והן דרך מערכת גרעינים שנקראת הBasal ganglia שהיא מערכת שיש לה תפקיד בבחירה וקידום של פעולות”, אמר ד”ר קלויר.

על מנת לקבוע האם שינוי בתאים הללו הכרחי ליצירת השינוי במרחק הביטחון ובתפיסת האיום, כיבו החוקרים, באמצעים כימוגנטיים, ספציפית את התאים בmedial prefrontal cortex , אלה עם ההשפעה המפוצלת על תאי הבריחה בsuperior colliculus, בזמן אירוע הטראומה. מהתוצאות עולה כי  האפקט ההתנהגותי של הגדלת מרחק הביטחון נעלם בהשוואה לעכברים שתאים אלה לא כובו אצלם בזמן השוק. “תוצאה זו מצביעה על כך שתפקודם של התאים הללו הכרחי ליצירת האפקט של ה”טראומה” על מרחק הבטחון”, אמרו החוקרים.

בשלב הבא הפעילו החוקרים באמצעים אופטו-גנטיים , ספציפית את אותם התאים, הפעם בעכברים שלא עברו את החווייה הטראומטית וגילו כי הפעלת התאים האלה בmedial prefrontal cortex , אלה עם ההשפעה המפוצלת על תאי הבריחה בsuperior colliculus, מפעילה את התנהגות הבריחה כפונקציה של המרחק מהג’וק בו הופעלו התאים. כלומר די בהפעלת המערכת הזו כדי להשפיע על מרחק הבטחון בו מופעלת התנהגות הבריחה מאיום ויזואלי.

מהן ההשלכות המעשיות של מציאת המנגנונים? לדברי ד”ר קלויר השיטות המקובלות לטיפול בזיכרונות טראומטיים מתקשות כיום להכחיד את הקשרים המציפים את הזיכרונות הטראומטיים כיוון שהזיכרונות הללו נצרפו בתוך חוויה רגשית עוצמתית, הבנת המנגנון והלוקליזצייה של התאים והסינפסות הספציפיים שם נוצר השינוי עשויה יום אחד לסייע גם באבחון וגם בפיתוח טכניקות של תיקון והחזרה לאחור של השינויים המוחיים  עליהם נדע להצביע.