כשהשקר פוגש את הטכנולוגיה:
איך הפך ה-1 באפריל ליום ככל הימים?
זוכרים את הימים שבהם היינו חוגגים ב-1 באפריל את יום השקרים או בשמו הרשמי “יום הכזבים הבין־לאומי”? גופי החדשות היו מתבדחים והיו מעלים ידיעות ביזאריות, החברים במשרד היו מבשרים בשורות פיקטביות והכל היה חמוד ונחמד… ואילו היום זה מרגיש שהכל סביבנו פייק, תמונות וקטעי וידאו שעולים לרשת מעלים שאלות האם הם נכונים או שקריים, פוליטיקאים מפיצים דיסאינפורמציה ובכלל הכל מוטל בספק לגבי האמינות. לקראת ה-1 באפריל נפגשנו לשיחה עם פרופ’ ישראל ויסמל-מנור, חוקר בבית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה ומנהל שותף במעבדה להתנהגות פוליטית. מומחה לפוליטיקה אמריקאית, מלמד וחוקר היבטים שונים של דיסאינפורמציה, קונספירציות ושקרים בפוליטיקה כדי להבין מה המוטיבציות המרכזיות לשקר אצל בני אדם.
“בראש ובראשונה, שקרים ורמיה טבועים בנו אבולוציונית. בעלי חיים רבים, מפרפרים ועד תמנונים, מסווים את עצמם מפני טורפים. תינוקות בני מספר חודשים מזייפים בכי כדי שהורה יבוא לטפל בהם וזה נותן להם יתרון הישרדותי על פני התינוק שבוכה פחות”, הוא אומר. “הדבר דומה לפרופילים בטינדר, בהם גברים רבים משדרגים את גובהם ונשים מקטינות את משקלן, כי השקר מגדיל את הסיכוי שלהם למצוא בן או בת זוג. התחרות בינינו עשויה להוביל אנשים להזריק בוטוקס, להשתיל שיער או לנפח את קורות החיים.
בנוסף, בני אדם חיים במסגרת חברתית, ולשקרים תפקיד חשוב ביחסים בינינו. רופאה עשויה לנפח את סיכויי ההחלמה של חולה במחלה קשה כדי לתת לו תקווה, אבא יאמר לבנו הכדורגלן שהוא מוכשר כמו מסי, גם אם הילד חסר כל כשרון. אנו אפילו משקרים לעצמנו – השבוע לא הלכתי לחדר כושר, אבל שבוע הבא אלך כל יום”.
כיצד התפתחה תופעת הדיסאינפורמציה בעשור האחרון, ומה השינויים המרכזיים שחלו בה?
“דיסאינפורמציה אינה תופעה חדשה. אפשר למצוא לה עדויות מימי רומא העתיקה ועד למלחמת חרבות ברזל. אך עם התפתחות האינטרנט ובמיוחד הרשתות החברתיות, דיסאינפורמציה הפכה למהירה יותר, ממוקדת יותר, וקשה יותר לזיהוי. שחקנים מדינתיים ולא-מדינתיים משתמשים כיום בבוטים, חשבונות מזויפים, והגברה אלגוריתמית להפצת נרטיבים כוזבים — לעיתים כדי לערער יציבות של חברות, להשפיע על בחירות, או להרוויח מהסתה. ובעוד שבעבר רק למדינות וארגוני ביון היו האמצעים לזייף מסמכים, תמונות וסרטים, היום באמצעות טלפון ומעט בינה מלאכותית, כל אחד מאתנו יכול לייצר דיסאינפורמציה ברמה הגבוהה ביותר”.
האם אנשים יכולים לזהות מידע כוזב?
“מחקרים מראים שבני אדם אינם טובים במיוחד בזיהוי שקרים או שקרנים – למעשה, רמת הדיוק הממוצעת של אנשים בזיהוי שקר היא רק קצת מעל 50%, כמעט כמו ניחוש אקראי. יש לכך סיבות רבות. אציין רק אחדות. ראשית, יש לנו נטייה טבעית להאמין למה שאנשים אומרים, וזה מקשה עלינו לזהות מתי מישהו משקר. שנית, אנו נוטים לחשוב ששקרן יחשוף עצמו בשפת הגוף שלו או בדיבורו, אך לצערי סימנים כמו הימנעות מקשר עין, שילוב ידיים, מצמוץ יתר, גמגום, עיכוב במענה לשאלה – כל אלה אינם מהימנים ויכולים להעיד על אדם שנמצא תחת לחץ ולא בהכרח על שקרן. לבסוף, בעיה שמתעצמת בהקשר הפוליטי, היא שאנו נוטים להאמין לאנשים שאנו מכירים, לאנשים בתפקידי סמכות, כאלה שמנוסים בדיבור מול קהל ושמדברים באופן כריזמטי”.
אין חסינות
אז איך בעצם מזהים פייק ניוז? האם זה עניין של הרמת גבה ספקנית כשהכותרת נראית מופרכת מדי, או אולי המיצמוץ החשדני בעין כשמשהו פשוט לא מסתדר? ויסמל-מנור מעריך שעידן הדיגיטל הגדיל משמעותית את היקף החשיפה לשקרים, דיסאינפורמציה ומניפולציות – הן במספרן והן במהירות ההפצה, אבל כבר התחיל הרבה קודם לכן. “בסוף המאה ה-19, כדי להוציא לאור את ‘הפרוטוקולים של זקני ציון’, נדרש סופר שיעמול במשך חודשים רבים בכתיבה, בית דפוס והמון כסף כדי להדפיס את הספר ולהפיץ אותו. כיום, כל אדם יכול להפיץ מידע שקרי באותו סדר גודל בלחיצת כפתור, ואלגוריתמים של פלטפורמות רבות מקדמים תכנים שמעוררים תגובה רגשית חזקה בדיוק מסוג זה – גם אם הם שקריים או מסולפים. בנוסף, השילוב של מידע חזותי, כמו תמונות וסרטונים, עם טכנולוגיות מתקדמות, כולל בינה מלאכותית ו-deepfake, מקשה עוד יותר על הבחנה בין אמת לשקר. מצד שני, הכלים הדיגיטליים גם מאפשרים פיתוח של אמצעים חדשים לזיהוי שקרים, כמו בודקי עובדות (fact-checkers) ואיתור דפוסים מחשידים. אך בינתיים ידם של מפיצי השקרים על העליונה”.
למה זה המצב לדעתך?
“יש מספר סיבות. ראשית, הרגולציה לרוב איטית ומסורבלת ביחס לקצב שבו הטכנולוגיה מתפתחת — בעוד שממשלות ורגולטורים מנסים לגבש כללים, שחקנים זדוניים כבר משתמשים בכלים כמו deepfake ליצירת תוכן מזויף שנראה אמין לחלוטין. שנית, לרשתות החברתיות יש אינטרס כלכלי לעודד מעורבות, מה שלעתים דוחף אותן לקדם תכנים כוזבים קיצוניים שמייצרים יותר קליקים. ולבסוף, רמות האוריינות הדיגיטלית בקרב הציבור הרחב נמוכות מדי: רבים מתקשים להבחין בין מקור אמין לשקרי, אינם בודקים עובדות, ונוטים להאמין למה שמחזק את עמדותיהם הקיימות. כל אלה מביאים לכך שהדיסאינפורמציה לא רק שורדת — אלא פורחת”.
אילו כלים או מיומנויות היית ממליץ לפתח כדי לזהות שקרים ודיסאינפורמציה ולהתמודד עמם באופן ביקורתי?
“ראשית, לפתח חשיבה ביקורתית – לשאול שאלות כמו מי עומד מאחורי המידע, מה המניעים שלו, והאם יש הוכחות. שנית, לוודא לפני שמשתפים – לבדוק את מקור המידע, ולחפש אישור במקורות אמינים נוספים. שלישית, להשתמש בכלים לבדיקה עצמית – אתרים כמו Snopes ו-PolitiFact או ‘בודקים’ ברשת X ומהצד השני בכאן 11. רביעית, לשפר את האוריינות הדיגיטלית – להבין איך אלגוריתמים עובדים, איך נוצרים תאי הדהוד. וחמישית, להתנהל באחריות ברשת – לא לשתף תכנים מפוקפקים, ולדווח על פוסטים שקריים כדי לצמצם את התפוצה שלהם”.
ולסיום, מתי החל העניין שלך בשקרים?
“ניתן לומר שזה התחיל בערך בגיל שמונה, כשהתחלתי לשקר כמו פוליטיקאי לפני בחירות. שיקרתי בלי מעצורים עד שאבי תפס אותי. העונש על כל שקר היה לאכול ירק ששנאתי. זה התחיל עם מלפפון, עבר דרך מספר ירקות, וכאשר הוא הכריח אותי לאכול קילו שעועית ירוקה נגמלתי. עד היום שקרים ושעועית ירוקה גורמים לי בחילה. כאקדמאי, עוד בדוקטורט חקרתי יועצי קמפיין אמריקאים, אותם ספין דוקטורס שמשקרים למחייתם, ולאחרונה חזרתי לנושא ביתר שאת בבחירות לנשיאות האמריקאית בשנת 2016, בהן היינו עדים לשימוש בפייק ניוז מצד גורמים מפלגתיים, כלכליים ומדינתיים כדי להכשיל את בחירתה של הילארי קלינטון”.
האם המחקרים שלך בתחום השפיעו על הדרך בה אתה צורך מידע או מתנהל ביומיום? האם אתה “חושד” יותר?
“אני לא חושב שאלו המחקרים שלי שהפכו אותי לחשדן, כי אם המציאות בה אנו חיים. לצערי, במציאות הנוכחית, הפוסט ששלח לי אבי בוואטסאפ או העבודה שקיבלתי מסטודנט הם בגדר רמיה עד שיוכח ההפך. למרות שאני בעל מודעות גבוהה לנושא, אני לא חסין וכמו כל אחד, גם אני נוטה להאמין יותר למידע שתומך בעמדות שלי. זהו ממש מאבק יומיומי לא ליפול בפח, במיוחד הפח שטומן לך מישהו שאתה מכיר או מוקיר”.
בסמסטר קיץ הקרוב פרופ’ ויסמל-מנור ילמד קורס מקוון חדש בשם “Politics, lies and misinformation” שיעסוק בנושאים אלה ובהקשר הפוליטי שלהם.
