דווקא כשהם חיכו לעכבישים – הם פחדו פחות מעכבישים. הציפייה לפגוש עכבישים מביאה לירידה בהטיית הקשב, מה שמוביל לירידה בחרדה

דווקא כשהם חיכו לעכבישים – הם פחדו פחות מעכבישים. מחקר חדש שנערך בבית הספר למדעי הפסיכולוגיה באוניברסיטה ופורסם בכתב העת Behaviour Research and Therapy מצא כי הצפייה לפגוש עכבישים הביאה לירידה בהטיית הקשב, מה שעשוי להוביל לירידה בחרדה. “ממצאי המחקר מצטרפים לממצאי מחקרים אחרים שמראים שחוסר הוודאות פוגע ביכולות הקוגניטיביות שלנו ותורם לעלייה ברמות חרדה ודיכאון. המחקר הנוכחי מראה שכאשר הוודאות עולה – גם וודאות למשהו אותו אנו תופסים כמשהו שלילי – הפגיעה הקוגניטיבית פוחתת. בהקשר האקטואלי, מגפת הקורונה הגדילה בצורה משמעותית את תחושת חוסר הוודאות וייתכן שאם נעלה את תחושת הוודאות, תחושות החרדה בציבור יתמתנו”, אמרה ד”ר הדס אוקון-זינגר, ראש המעבדה לחקר האינטראקציה בין רגש לקוגניציה בה נערך המחקר.

הטיית קשב נחשבת למנגנון בסיסי בהפרעות חרדה ופוביה, והדעה הרווחת היא שהפחתה שלה עשויה להוריד את החרדה. במקרה של פחד מעכבישים, הטיית הקשב מתבטאת בכך שאנשים שיש להם פוביה מעכבישים עסוקים בלחפש עכבישים יותר מאשר כאלה שלא מפחדים מעכבישים וכאשר הם מזהים עכביש, הם “נתקעים” עליו – כשהמשמעות היא “תשלום” מחירים קוגניטיביים. כאמור, ההנחה היא שהפחתה של הטיית הקשב עשויה להוריד את החרדה.

במחקר הנוכחי ביקשו ד”ר אוקון-זינגר, הדוקטורנטיות אלינור עבאדו, יסמין שגיא והמאסטרנט ניר זילבר מבית הספר למדעי הפסיכולוגיה באוניברסיטה יחד עם צוות חוקרים מבלגיה ומשוויץ לבדוק האם ניתן לשנות את הטיית הקשב של אנשים הסובלים מפוביה מעכבישים כאשר משנים את רמות חוסר הוודאות. לנבדקים – כאלה שיש להם רמות פחד גבוהות מעכבישים וכאלה שיש להם רמות פחד נמוכות מעכבישים – הוצגו כ-300 תמונות. כל תמונה הורכבה מתשע תמונות קטנות – שמונה מהן של פרפרים והתשיעית הייתה או של עכביש או של ציפור. בכל תמונה גם ניתן רמז לגבי הסיכוי שאחת התמונות הן של עכביש או של ציפור. הטיית הקשב נבדקה על פי המהירות שבה הנבדקים הצליחו לזהות האם מדובר בעכביש או ציפור, וכמובן ברמת הדיוק של הזיהוי.

כדי לשנות את רמות הוודאות, בניסוי אחד ברוב המקרים התמונה התשיעית הייתה של ציפור ובניסוי שני ברוב המקרים התמונה התשיעית הייתה של עכביש. בניסוי קודם של פרופ’ אוקון-זינגר ההופעה של הציפורים או של העכבישים הייתה דומה. “כאשר הנבחנים הבינו שברוב המקרים הם רואים ציפור, בלי קשר לרמזים שאנחנו נותנים, עלתה רמת הוודאות שגם בתמונה הבאה הם לא יראו את הדבר שמפחיד אותם. ולהפך, כאשר ברוב המקרים הם ראו עכביש, עלתה הוודאות שגם בפעם הבאה הם ייחשפו לדבר שמפחיד אותם. ואילו כאשר הם לא הצליחו לזהות דפוס, הם היו במצב של חוסר וודאות”, הסבירו החוקרות.

הממצאים הראו, כי הטיית הקשב פחתה כשרמת הוודאות עלתה, גם אם המשתתפים ידעו שברוב המקרים תופיע ציפור, וגם כשהמשתתפים ידעו שברוב המקרים יופיע עכביש. הטיית הקשב הייתה חמורה במיוחד כשהמשתתפים לא ידעו מה יופיע: ציפור או עכביש. במקרה זה, הם לא הצליחו להשתמש ברמזים בסביבה כדי להגיב בהתאם למטלה.

לדברי החוקרות, ממצאי המחקר יכולים לשמש בסיס למחקרי אימון ולפיתוח טיפול חדשני לפוביה, מכיוון שעד כה לא הייתה הרבה התייחסות לנושא הוודאות במחקרים אלה. לדבריה של ד”ר אוקון-זינגר, ההבנה ההולכת וגדלה של חשיבות תחושת הוודאות מתבטאת בעוד ועוד תחומים. כך, במחקר שנערך במעבדה שלה לפני מספר חודשים במהלך סגר הקורונה הראשון נמצא, כי תחושת חוסר הוודאות הייתה אחד מהגורמים שמשפיעים על תחושות דיכאון וחרדה בקרב הציבור. “נראה שאחד המאפיינים הבולטים בתקופה הנוכחית הוא חוסר וודאות. אנחנו לא יודעים עוד כמה זמן המצב יימשך, אנחנו לא יודעים אם מערכת החינוך תיפתח או לא, אם הסגר יימשך – אנחנו בעיקר נמצאים בחוסר וודאות. לאור ממצאי המחקר הנוכחי, כדאי לבדוק האם הגברת הוודאות, אפילו למציאות שלילית, לא עדיפה על המשך מצב חוסר הוודאות”, היא סיכמה.